משמורת משותפת

 

העיקרון המנחה את בית המשפט בבואו להכריע בסוגיית המשמורת, ובשאלת ילדים ככלל, הינו עקרון "טובת הילד", זאת, כ'עקרון על' אשר לאורו יבחן בית המשפט את הסוגיה שלפניו.

 

בשנים האחרונות התפתחה והתגבשה גישה המתבססת על מודל של אחריות הורית משותפת, המביאה לידי ביטוי את האפוטרופסות המשותפת שנקבעה בחוק הישראלי, ובהתבסס על מחקרים רבים אשר הצביעו על חשיבות תפקידם של שני ההורים בהתפתחות ילדיהם, חשיבות שהופכת למשמעותית יותר כאשר ההורים מתגרשים. מסקנותיהם של אותם מחקרים היו שככל שאבות היו מעורבים בחיי ילדיהם וניתנה להם הזדמנות להעניק לילדים תמיכה רגשית ובטחון, והם סייעו במתן מענה לצרכיהם הרגשיים, לימודיים, התפקודיים והחברתיים, אותם קטינים תפקדו ברמה חברתית טובה יותר והסתגלו למצב שנוצר בעקבות הגירושין טוב יותר.

 

בתי המשפט בישראל קבעו בשורה ארוכה של פסקי דין מתן משמורת משותפת וחלוקת אחריות הורית משותפת, תוך חלוקת זמני שהיית הילדים עם כל אחד מהוריהם, מתוך הכרה בעובדה, כי הדבר הינו בבסיס טובתם של הילדים והינו בעל חשיבות מהותית לצורך התפתחותם הפיסית והרגשית של הילדים.

​

ע"פ הפסיקה קיימים מספר תנאים, אם כי אין המדובר ברשימה סגורה, בהתקיימם יתאפשר מנגנון של חלוקת אחריות הורית ומשמורת משותפת: מסוגלות הורית טובה של שני ההורים. קיומו של קשר תקין בין שני ההורים לבין הילדים, תקשורת טובה בין ההורים, רצון הילד ותפיסת הילד את שני הבתים של ההורים כבתים מרכזיים בחייו, ומגורי ההורים בסמיכות זה לזו.